לכל מי שחשב שגרוש.ה שווה פחות
אני גרושה מספר שנים - ועברתי לא מעט בדרך החדשה שציוויתי לעצמי. כשאני נזכרת בתחילת תהליך הגירושין- אני נזכרת ב"חוויה" שהייתה פוגשת אותי כשהייתי מגיעה לצרכנייה במושב.וואו זו בהחלט היתה מעין חוויה אנתרופולוגית שכזו כשיש עדיין אנשים שחוששים כל כך מהמונח הזה, כאילו אם תעבור לידם הם יכולים להדבק - טפו...ובכל פעם שהלכתי לצרכנייה הייתי פוגשת בקבוצה כזו או אחרת של אנשים שקיבלתי מהן "הנחיות לפעולה" או "דאגה חסרת תקדים"להלן הקבוצות,
הקבוצת המרחמות
שמגיעות אליי מאחורה בשקט ,קבוצת בנות או בכל פעם מישהי בנפרד,
שמות לי יד על הכתף- אומרות לי בקול מנחם ושקט כזה שלא ישמעו האחרים חלילה וחס - "שמעתי מה קרה, אוי כמה זה נורא! מסכנה שכמותך… ואני? לא מבינה על מה מדובר אם בכלל- שואלת בתמימות שכזו -"סליחה מה פספסתי בדיוק?על מה המסכנות ? "והן בתגובה, "שמעתי על הגירושין שלך- כואב לי לשמוע את זה, זה פשוט נורא"ממש "חרדות" לשלומי,כאילו אני עשויה מחרסינה.,מסתכלת עליהן קצת בשוק .הרי אני בטוב וזו היתה בחירה שלי וכן זה תהליך מטלטל אבל זה יותר מרגש ובונה ויש לי את הזכות לבחור מחדש בצורה נכונה וטובה לי ביותר- אז על מה כל הרחמים הללו בדיוק?והן בתגובה- תמיד עם אותה הבעת פנים תמוהה שכזו - רגע אבל זה קשה, למה את שמחה ומאושרת…?לכי תסבירי להן שיש גם טוב בכל הסיפור….
קבוצת העוקצות
אלו שישר רואות אותי-ומתחילות ביציאות באין כניסה שלהן
שמעתי שאתם מתגרשים- מה את חושבת לך- שבחוץ תמצאי משהו יותר טוב?הוא כזה מקסים, חמוד, חתיך, מה נסגר איתך?מה את נורמלית???איפה תמצאי עוד אחד כזה?אז התשובה שלי היתה כזו-יואוו את ממש צודקת מכיוון שאת בטוחה שהוא כזה וואוו עכשיו שהוא פנוי את יותר ממוזמנת להעמיס אותו.
קבוצת הרכלניות
הן מעין מיקס של אמהות, הנמצאות בתחרות סמויה עם עצמן למי יש יותר ילדים ומי היא אם השנה.ואז הן שואלות בנחישותמה הוא עזב אותך או שאת?יש לך כבר מישהו?יש לו כבר מישהי?רגע- מה עם הבית, מוכרים אותו? בכמה?אם כן- תגידי אולי לנו יש קונה או משהו…ומה עם פרנסה? איך את הולכת להסתדר? מה הלו"ז, מה עם הילדה? איך היא מקבלת את זה? בטח מסכנה בתוך כל זה.מה ההורים שלך אומרים על כל זה?איך הם קיבלו את זה?בטח הרוסים… בכל זאת, אני בת מושב, כולם מכירים את המשפחה.
ולבסוף אז יש עוד קבוצה נוספת, אבל אותה לא פגשתי בצרכנייה.
אותם פגשתי במקרה בכל מיני במקומות שלאו דווקא במושב- פתאום לאחר ריצה, או בבית קפה ואפילו דוא"ל לט מוכר
גברים ששמעו או ידעו שאני מתגרשת, היו נגשים אליי ופונים אליי בצורה שאפילו די בוטה
וחשבו שהם בעצם "עושים לי טובה- דואגים לי כזה.." בהצעות שאני צריכה עכשיו מישהו ש"יעטוף" אותי במעין "חיבוק" שכזה- כי הרי אין לי גבר ואני בטוח מסכנה ואני בטח שזקוקה להם בכדי להתנחם בזרועות של איזה גבר נשוי ומסוקס שכזה...זה פשוט גרם לי לצחוק ובקול גדול.
ההבנה שאנשים פשוט לא התפתחו והשכילו עם הזמן ובטוחים שאישה גרושה היא עכשיו טרף קל, שאיתה חופשי יילך
להם והיא בטוח שלא תברור.
בקיצור חוויה אנתרופולוגית שכזו מאז, את המושב עזבתי לטובת העיר הגדולה, והיום כשאני נזכרת בזה, זה בהחלט גורם לי לתהות מה היה קורה לו כל אלו היו מצליחים להיכנס לי לראש עם כל הפחדים/ חששות/ סטיגמות והשטויות שלהם,
איפה הייתי היום? כמה חשוב שיהיה בית שיאגד את כל הסיפורים/ חוויות שכל אחד/ת עוברים במהלך תהליך הגירושין,שיכוון ואף יגדיל אותנו ויראה לנו שאפשר גם אחרת. חיפשתי כזה ולא היה,
אז הקמתי.המועדון של ענת שהוא מקום שעוזר בגרושים.ות לצמוח לחיים החדשים שלאחר הגירושין.אין כזה בשום מקום אחר.